פסק-דין בתיק ע"א 2070/05

לפנינו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אביגיל כהן) מיום 21.3.05 (ת"א 122853/00), שבו קיבל בית המשפט תביעה שהגיש מר טובי קאופמן (להלן: " המשיב") נגד הגב' תלמה גיל (להלן: " המערערת"), וחייב אותה בתשלום 49,095 דולר ארה"ב (נכון ליום הגשת התביעה) בצירוף ריבית בגין חיוב דולרי לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 (להלן: " חוק פסיקת ריבית"), מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות המשיב ושכר טרחת עו"ד.

1.         רקע

(א)                המערערת היא אחותה של רעיית המשיב, עירית, ושתיהן בנותיו של המנוח מר משה דנקנר ז"ל (להלן: " המנוח"), שנפטר ביום 17.6.84. המנוח השאיר אחריו צוואה מיום 21.7.80 (להלן: " הצוואה") שבה הורה כי מרבית רכושו תחולק בין חמשת ילדיו ושלושת נכדיו מבתו רוחמה גולדמן וניתנו הוראות ספציפיות לגבי עובד של המנוח. נאמר בצוואה כי העיזבון ידאג להעסקה חלקית של עובדו המסור של המנוח, מר אליעזר ינקלביץ, וימשיך לשלם לו מחצית משכרו החודשי עם תוספת יוקר. עוד נאמר בצוואה כי כל כסף ורכוש שיימצאו בעיזבון ישמשו תחילה להחזר חובות.  לעיזבון מונה מנהל - עו"ד משה שוב.

(ב)                המשיב טען שעקב קשיים כלכליים שהמנוח נקלע אליהם הוא העניק לו סיוע כספי וזכותו לקבל החזר של הכספים לפי הוראת הצוואה בדבר החזר חובות של העזבון. המשיב הגיע להסכמה עם יורשי המנוח כי הם יפרעו את חובות המנוח ישירות אליו, שלא באמצעות מנהל העיזבון, והסכמתו עם המערערת הועלתה על הכתב במכתב התחייבות שעליו חתמה המערערת בחודש נובמבר 1987 (נספח ב' לכתב התביעה - צורף כנספח ב' לכתב הערעור מטעם המשיב; להלן: " ההתחייבות"). נביא כבר עתה את הדברים הרלוונטיים שבהתחייבות:

" בדקתי את החשבונות שטובי קאופמן הגיש ואני מתחייבת לשלם חמישית מהסכום כפי שמופיע בדף מס' 4, היינו סך של 104,337 (חמישית מסכום זה). כמו כן אני מתחייבת לשלם את הריבית המצטברת עד ליום התשלום (כשימומש נכס כל שהוא מעזבונו של משה דנקנר) אך כל זאת בתנאי שכל אחד מהיורשים יתחייב לשלם את החוב שמגיע לניסים גיל בגין השתתפות בהוצאות שכר הטרחה לעו"ד כהן בניו יורק ותשלום פיצויים (חשבון מצורף) בצרוף ריבית עד ליום התשלום"

(ג)                  בתביעה שהגיש המשיב נגד המערערת הוא טען כי בעוד שיורשיו האחרים של המנוח נהגו לפי המוסכם המערערת לא עשתה כן. המשיב תבע אפוא מהמערערת סכום של 59,158 דולר - סכום שהורכב מיתרת חלקה (חמישית) בחוב העיזבון למשיב וחלקה בתשלומים ששילם המשיב למר ינקילביץ לפי הוראת הצוואה, ולאחר ניכוי סכומים ששילמה המערערת ישירות או בדרך של קיזוז על חשבון ההתחייבות. סכום התביעה כלל ריבית.

(ד)                בהגנתה טענה המערערת לחוסר סמכות עניינית, להעדר יריבות, להתיישנות ולכך שההתחייבות הותנתה בתנאי מתלה היינו שכל אחד מיורשיו של המנוח יתחייב לשאת בתשלום ששילם בעלה ניסים גיל בעבור המנוח והתנאי לא התקיים.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא קיבל חלקית את תביעת המשיב.

(א)                עוד בקדם המשפט דחתה השופטת ר' רונן את טענת המערערת בדבר חוסר סמכותו של בית משפט קמא לדון בתביעה שכן הסמכות מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.

(ב)                בית משפט קמא דחה את טענת המערערת לחוסר יריבות בינה לבין המשיב וקבע כי התחייבותה  הייתה מכוונת אל המשיב ולא היה מקום להפנות את המשיב לתבוע את החוב מהעיזבון. בית המשפט ציין שהמערערת לא עמדה מאחרי טענה זו בחקירתה הנגדית ושהיא אישרה במפורש שהתחייבה לשלם למשיב (סע' 12 לפסק הדין).

(ג)                  בית המשפט קיבל את טענת ההתיישנות באשר לתביעת החוב שנבע מהתשלום ששילם המשיב לינקילביץ מהטעם שלגרסת המשיב התשלום האחרון ששילם לינקילביץ שולם בשנת 1991 ומאז ועד להגשת התביעה בשנת 2000 חלפו יותר מ-7 שנים דהיינו חלפה תקופת ההתיישנות (ס' 5 לחוק ההתיישנות). בית המשפט ציין שהתביעה בגין התשלום לינקילביץ לא נכללה בחוב שבהתחייבות.

(ד)                באשר לחוב שבגינו התחייבה המערערת בהתחייבות דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות מהטעם שתשלום החוב נקבע למועד שלאחר מימוש נכס כלשהו מנכסי העיזבון ורק בשנת 1997 מומש הנכס הראשון של העיזבון שהכניס כספים לקופתו. מכאן שעילת התביעה בעניין חוב זה נולדה בשנת 1997, ובמועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. בקשר למסקנתו זו פירש בית המשפט את ההתחייבות, שהמערערת היא שניסחה אותה, וקיבל את עדותה של אחותה עירית קאופמן, אשת המשיב, שהסכמת הצדדים הייתה שמימוש נכס פירושו מימוש שיביא לכך שיורשי המנוח יקבלו כספים לידיהם, שעל כן אין להביא בחשבון נכסים שמומשו לפני שנת 1997 בלי שתמורתם התקבלה אצל יורשי המנוח באופן שיאפשר להם לשלם את התחייבותם. 

(ה)                באשר לתנאי שבהתחייבות שכל אחד מיורשי המנוח יתחייב לשלם לבעלה של המערערת את חלקו בהשתתפות בתשלומים שזה שילם - מצא בית המשפט, על יסוד הראיות שבאו לפניו, שהתנאי התקיים: המערער נשא בחלקו בתשלום בדרך של קיזוז, האח יורם שילם את חלקו, האח בני ז"ל שילם חלק מהחוב והסכים לשלם את היתרה אך המערערת שאינה מדברת עם אלמנתו לא פנתה אליה כדי לקבל את היתרה, והוא הדין באחות רוחמה שגם היא הסכימה לשלם את חלקה אך המערערת שאינה מדברת גם עמה סירבה לפנות אליה.

בית המשפט הוסיף ודן בשאלת תוכנו, טיבו והתקיימותו של התנאי שבו תלתה המערערת את סירובה לשלם לפי ההתחייבות, דחה את גרסתה של המערערת שמשלא קיבלה מכל יורשי המנוח את המגיע לבעלה ואף לא קיבלה התחייבויות בכתב - אין היא חבה על פי ההתחייבות, וקבע שבמחדלה לדרוש את התשלום מאחותה רוחמה ומאלמנתו של אחיה בני ז"ל נהגה המערערת בחוסר תום לב. בית המשפט סיכם את מסקנותיו וכך אמר: " לאחר ששמעתי את העדויות, שוכנעתי, כי תכלית התחייבותה של תלמה [המערערת] לעירית [אשת המשיב] הייתה להסדיר את תשלום החובות של היורשים לתובע ולניסים גיל, ואף אחד מהצדדים להסכם לא התכוון לכך, שעירית או התובע ימציאו התחייבויות בכתב של היורשים האחרים למי ממשפחת גיל, לתשלום החוב. היורשים, למעט תלמה, שילמו לתובע את מלוא חובם, מבלי שחתמו על התחייבות כלשהי בכתב, ואיש לא ציפה באמת לקבל התחייבות בכתב גם כלפי ניסים גיל, ומשכך הדבר, ההתחייבות בעינה עומדת ולא תלויה בכל תנאי מתלה שהוא, שלא התקיים" (סע' 15(יא) לפסק הדין).

(ו)                  מכאן עבר בית המשפט לבחון את שיעור חובה של המערערת למשיב ואת אופן חישוב הריבית. סכום החוב וחלקה של המערערת. סכום החוב המקורי היה חמישית אחת מ- 104,337$ בתוספת ריבית. בית משפט קמא מצא שהמערערת הסכימה לשלם ריבית בשיעור שנהג בין יהלומנים דהיינו 1.5% לחודש, אך משדרש המשיב בכתב התביעה ריבית בשיעור של 11% לשנה בלבד חייבה את המערערת בריבית בשיעור זה.

(ז)                 בקשה לתיקון טעות בפסק הדין שהגיש המשיב לאחר שניתן פסק הדין שבה ביקש לתקן את שיעור הריבית שנפסקה ולחייב את המערערת גם בהפרשי הצמדה - נדחתה.          

3.         הטענות בערעור המערערת  (ע"א 2070/05)

אלו טענות המערערת: